הלמן נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ

החלטה

1.המבקשת – שהינה הנתבעת מס' 1 בתיק העיקרי – הגישה בקשתה זו שעניינה כי בית הדין יחייב את המשיב – התובע בתיק העקרי – שהינו אזרח ארה"ב להפקיד ערובה להוצאות המבקשת בגין ניהול ההליכים בתיק זה ולהבטחת הוצאותיה במידה והתביעה שהוגשה כנגדה תידחה.

2.לטענת המבקשת, המשיב הינו אזרח זר, תושב ארה"ב – מדינה שאינה חתומה על אמנת האג ואין לו נכסים בישראל מהם תוכל המבקשת להיפרע בסיומו של ההליך.

עוד הוסיפה וטענה, כי עיון בתביעה מלמד כי אין כל יריבות בין המשיב למבקשת ולפיכך יש להורות על סילוק התביעה על הסף (בקשה מקבילה לענין זה הוגשה ע"י המבקשת לתיק ביה"ד), וזאת משום שסיכויי התביעה להתקבל כנגדה קלושים.

3.המשיב בתגובתו לבקשה טען כי יש לו נכסים בארץ והוא הינו בעלים של דירה בירושלים ולפיכך אין יסוד להנחת המוצא הנטענת ע"י המבקשת כי אין לו כל נכסים בישראל.

עוד טען כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לחיוב תובע בערובה להוצאות נתבע רק במקרים נדירים ובנסיבות חריגות בלבד, וכי אין די בעצם העובדה כי הינו תושב חוץ על מנת לחייבו בהפקדת ערובה אלא יש להראות קושי ממשי הנובע מהיותו תושב כזה ומאחר ומקום מושבו הינו במדינה האוכפת פסקי דין של בתי משפט ישראלים – ארה"ב - הרי שאין כל מקום ליישם לגביו את אותו חריג.

עוד הוסיף וטען כי לענין סיכוייו של בעל דין לזכות בהליך נעשית בחינה זו בזהירות מירבית ע"י בתי הדין על מנת שלא לחרוץ דין בטרם עת.

4.בתגובת המבקשת לתגובת המשיב טענה המבקשת כי מבדיקת נכס הטאבו לגבי הנכס שצויין ע"י המשיב התברר לה כי ניתן להוציא לגביו 3 נכסים וקיים ספק ממשי לגבי זכויותיו של המשיב בנכס ובודאי בדבר זכויות שניתן יהיה להיפרע מהן מקום בו תידחה תביעתו כנגדה.

עוד טענה, כי עפ"י ההלכה הרווחת אין כל חובה להוכיח לגבי תובע תושב חוץ קושי ממשי הנובע מתושבות חוץ זו, כנטען ע"י המשיב בתגובתו, וכי די בכך שהוא מתגורר בארה"ב וכי על מנת להיפרע מהוצאותיה תידרש לנקוט הליכים בארץ זו כדי להעיד על קיומו של קושי כזה.

לפיכך חזרה וביקשה כי ביה"ד יעתר לבקשה ויורה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וביתר מסמכי התיק להלן החלטתי:

ככלל, אין זו דרכו של בית הדין לעבודה לחייב תובע בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות משפט של הצד שכנגד שהרי דרישה כזו תביא לידי הכבדת הנטל על כתפי בעל הדין המנסה לממש את זכויותיו (דב"ע לג 3-31 סבאח ואח' נ' פרץ בין גיאת בע"מ ואח' פד"ע 3 309, בעמ' 310). גם במערכת המשפט הכללית יש הסבורים כי הטלת ערובה להוצאות משפט צריכה להיות החריג ולא הכלל ר' לענין זה את עמדת כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"ב 2808/00 שופר – סל בע"מ נ' ניב 30 נ"ד (2) עמ' 845).

יודגש כי מוסמך בית הדין לעבודה, מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה לאמץ את ההיתר לחייב בעל דין בערובה שכזו.

בית הדין לא קבע מסמרות בסוגיה זו, והכלל הוא כי סעד כזה ינתן מקום שלמשל, תובע נמנע מלמסור כתובתו בארץ או התחמק מתשלום הוצאות שנפסקו כנגדו.

הגישה הנוכחית בפסיקת בית הדין הארצי היא גישה תכליתית, הבודקת כל מקרה לגופו ובייחוד מהם סיכויי הצלחת התובענה.

(ראה בספרו של ד"ר לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה הוצאת ניצן מהדורת 2004, פרק 13 עמ' 20 – 25 ובפרט בעמ' 20 ועמ' 22 – 23).

6.כאשר מדובר בתובע שאינו תושב ישראל ואשר כללי אמנת האג אינם חלים לגביו גוברת הנטיה בפסיקת בתי הדין להורות על חיובו בהפקדת ערובה על מנת להבטיח כי יפרע את חובו לצד שכנגד עם תיכשל תביעתו.

לענין זה אין משמעות מכרעת לכך שהתובע הינו תושב מדינה שאוכפת פסקי דין זרים, שהרי עצם הצורך לנקוט הליכי אכיפה שכאלה במדינה מחוץ לישראל מהווה הכבדה וכרוכה בעלויות נוספות.

כן יצוין, כי הגם שהמשיב טען כי הוא בעל נכסים בארץ וציין כתובת נכס בבעלותו, מנוסחי הטאבו שצורפו על ידי המבקשת בתגובתה עולה, לכאורה, ספק לגבי זכויותיו בנכס ו/או האם מדובר במקרקעין מוסדרים שניתן לממש לגביהם הליכי אכיפה בקלות יחסית.

7.עם זאת, באשר לשיקול המכריע בסוגיה זו והיא שאלת סיכויי הצלחת התביעה, הוגשה, כאמור, ע"י המבקשת בבקשה זו ובמקביל לבקשה גם בקשה להורות על סילוק התביעה על הסף.